יום 47 למלחמה. בימים האחרונים מצאתי את עצמי מקשיבה שוב ושוב לשיר הזה של פול סיימון.
הרגשתי צורך עז לתרגם את השיר הזה. מעולם לא תרגמתי טקסט מאנגלית. אז זה תרגום חופשי, אבל רגשי.
אני לא דתייה ולא יודעת אם אני מאמינה באלוהים, אבל השיר הזה חיבר אותי לזהות הירושלמית שלי ממקום רוחני יותר משאי פעם הרגשתי. נולדתי וגדלתי בירושלים, ממש קרוב לעיר העתיקה. היא אף פעם לא היתה בשבילי מרכז רוחני. אולי כי היא היתה הבית שלי יותר משהיתה כל דבר אחר. בעקבות המלחמה, ובעזרת השיר הזה, אני מתחילה להתחבר באמת המשמעות שלה כמרכז רוחני שעיניים נשואות אליו. למרות שקשה לי מאוד עם ירושלים וקשה לי מאוד לחזור אליה, אני מנסה לדמיין אותה כמקום שיכול לתת מזור.
השיר של פול סיימון מסתיים בסצנה של יום דין, יום שבו כולנו נצטרך לבוא בפני האלוהים ולתת דין וחשבון על מה שקרה. במלחמה הנוראה, המחשבה על יום הדין הופכת לממשית כל כך. החברה הישראלית. הממשלה. כולנו נצטרך לעמוד מול ירושלים ולתת את הדין.
בשיר של פול סיימון ירושלים בוכה. ואנחנו גם בוכות, או שבוכות בלי דמעות, כי הדמעות כבר לא מצליחות להשתחל החוצה. אנחנו מחכות ומחכים לחטופים שיחזרו הביתה. מחכות ומחכים לקצת מזור לכאב האיום של המוות והמלחמה. מסתכלות אל עבר ירושלים הבוכה והמזור לא מגיע. וגם לא השלום.
מילות השיר באנגלית:
Silent eyes Watching Jerusalem Make her bed of stones
Silent eyes No one will comfort her Jerusalem Weeps alone
She is sorrow, sorrow She burns like a flame And she calls my name
Silent eyes Burning in the desert sun Halfway to Jerusalem
And we shall all be called as witnesses Each and everyone To stand before the eyes of God And speak what was done
חלמתי שיש סרט נורווגי של תשע שעות, כזה סרט קאלט מאוד מאוד אוונגרדי. בסרט רואים נהר רחב מאוד שנמצא בלב יער מושלג ובנהר זורם דם. עדת המעריצים של הסרט, שאני חלק ממנה, נפגשת להקרנה חגיגית של הסרט. בהקרנה כל הקהל חותך את עצמו ומדמם יחד, כאילו לתוך הנהר שרואים בסרט, סטייל מופע האימים של רוקי. איזה טקס פגאני כלשהו של דימום קבוצתי. אני חותכת את הבטן התחתונה שלי, בצד שמאל איפה שאחת הצלקות של הניתוח. אבל אני מרגישה שאני לא רוצה, שאני מדממת וממש לא רוצה. והדם נשפך ממני ואני חלשה וזה לא בא לי טוב. אני אפילו לא מעריצה כזאת גדולה של הסרט הזה. ככה החלום נגמר.
בינואר עברתי ניתוח להזזת כלי דם שחסם לי את הכליה השמאלית. הניתוח עבר בהצלחה והעבירו אותי לחדר התאוששות. לחץ הדם שלי לא התייצב במשך חמש שעות. הייתי שרויה במצב של בין הכרה לעילפון והרגשתי כאילו אני צריכה לשירותים, כאילו שלפוחית השתן לוחצת לי. אמרתי את זה שוב ושוב לאח שהיה איתי בחדר, חצי מעולפת. הוא אמר שיש לי קטטר ושאני יכולה פשוט לשחרר, אבל השחרור הזה לא עזר. באיזה שהוא שלב אבא שלי נכנס לחדר והיה מאוד לחוץ ודרש הסברים, דרש להיות לידי ואני הרגעתי אותו ואת האח שניסה להסביר לו שהוא צריך לצאת מחדר ההתאוששות. והרגשתי כל הזמן שאני צריכה להשתין. הרגשתי את הבטן שלי פועמת חזק ולא הצלחתי להתרוקן. אחרי חמש שעות כאלה החזירו אותי לחדר ניתוח וניתחו אותי שוב. מסתבר שבניתוח הראשון נפגע כלי דם בחלל הבטן וגרם לדימום פנימי, וזאת היתה הפעימה הזאת.
עכשיו אני בסדר. מתחילה לעבד את החוויות. המשך יבוא…
אני מאמינה גדולה בציון של ימי שנה. הם עוזרים לי לעשות רפלקציה על מה שהייתי ומה שאני עכשיו, מארגנים לי את הרצף. לפני כמה ימים ציינתי יום שנה עגום במיוחד, עגום ונפלא כמובן, כי ממנו יצאתי לדרך ארוכה ופתלתלה אל עבר מטרה אחת: להרגיש טוב.
ככל שעוברות השנים, הסיפור שאני מספרת לעצמי מחליף בהדרגה את הזיכרון הממשי. בשביל להרגיש יותר טוב אני משכיחה את הדברים. מנגנון פסיכולוגי מוכר. אני מרככת את המכות, סולחת כביכול. ככל שעובר הזמן, התמונות הולכות ומיטשטשות. חברים, בנות משפחה, תמונות, הודעות טקסט והתכתבויות מייל מעלות מולי את ה״עובדות״ ההיסטוריות, ולרגע מבעד לשכבות שהנחתי, אני מצליחה לגעת שוב בכאב של העבר.
לפני כמה ימים, בתוך התכתבויות הוואטסאפ מתקופה עגומה של לב מנופץ, מצאתי התכתבות עם אמא שלי שביקשה שאשלח לה את השיר ״פורטרט״ של דליה רביקוביץ. שלחתי לה את השיר וכתבתי לה שאקרא אותו אחר כך, הייתי נסערת מדי בזמנו. בפשפוש הנוכחי מצאתי אותו שוב ומצאתי את עצמי בתוכו.
הדיכאון הוא חלק בלתי נפרד מחיי, מאז ומתמיד. עובר במשפחה. עובר גם אליי. הפחד ממנו תמיד נוכח, ולכן גם ההדחקה היא פעולת-מנע. בשנים האחרונות חוויתי דיכאון במופעים שונים, לא איזה משהו יוצא מגדר הרגיל, אבל כזה שמעיק וחונק את החיים. ניסיתי להמשיך בכל הכוח, כיווצתי שרירים. כאב לי הגוף וכאבה לי הנפש.
עכשיו, כשאני מרגישה קצת יותר שלמה ממה שהייתי פעם, כשאני מנסה להרפות את הכיווץ, אני נזכרת לפעמים בתהומות שלי. הרצון לוניל, כמו שדליה רביקוביץ כותבת, לא נעלם. אני עושה מה שאפשר כדי להתחמם. באופן כללי המצב משתפר. אבל גם כשהמצב משתפר, חשוב לי להיזכר בתקופות העגומות, עד כמה שאני יכולה מבלי להישאב. רק לבקר שם ולהמשיך הלאה.
אזהרה לרגישויות: רחם, וסת, יחסי מין, ריבוי מילים. הפוסט הזה מיועד לנשים ולגברים, והייתי ממש שמחה שגברים גם יקראו אותו.
היסטוריה גלולתית וגלותית
בכיתה י׳ הלכתי בפעם הראשונה לרופאת נשים. היא נתנה לי מרשם לגלולות למניעת הריון. אחרי 10 שנים עם גלולות התחלתי לחשוד שההורמונים שבהן מורידים לי את החשק המיני. הפסקתי לקחת. התחלתי להנות מהוסתות שלי, לא הבנתי אותן לגמרי אבל הבנתי שהגוף שלי התעורר אחרי הרבה מאוד שנים של טרור הורמונלי.בביקור אצל רופאת נשים אחרת, אמרתי שאני לא מעוניינת לקחת גלולות והיא הבטיחה לי בזלזול שאם לא אחזור לגלולות אפגוש אותה בעוד מספר חודשים בועדה להפסקת הריון. התחלתי לסקור את אמצעי המניעה ההורמונליים והלא-הורמונליים הקיימים היום בשוק ולנסות להבין האם הם מתאימים למקום שבו אני נמצאת בחיים.
קונדום: עשוי מלטקס מסריח שלפעמים גורם לרגישות בנרתיק, מעורר חמתם והתנגדותם של גברים, אבל אפשר להשתמש בו בספונטניות ללא הכנה מוקדמת (מניחה את כל עניין מחלות המין בצד כרגע).
התקן תוך רחמי: המחשבה על עצם זר שתקוע לי בגוף באופן קבוע מעוררת בי חלחלה פיזית עזה. בשם מה ובשם מי אני אכניס לרחם שלי חתיכת פלסטיק או מתכת? לא בא בחשבון. או שהוא שולט לך בהורמונים בדיוק כמו גלולות או שהוא לא הורמונלי אבל יכול להגביר את הדימום ואת כאבי הוסת.
קוטל זרע/ספוגיות/דפים מתמוססים: אמצעי מניעה לא הורמונלי אבל קצת מלחיץ אותי מבחינה טכנית וממש אי אפשר להשתמש בו בספונטניות, מה גם שברוב קוטלי הזרע יש לא מעט כימיקלים והם יקרים.
דיאפרגמה: אמצעי מניעה לא הורמונלי, כמו קונדום רק שצריכות להתאים אותו לצוואר הרחם בעזרת מישהי שמוסמכת לעשות את זה, וגם להשתמש בקוטל זרע יחד איתו. לא ספונטני.
מדחום דייזי: מדחום (יקר. מאוד.) שאת מודדת איתו חום כל יום והוא אומר לך מתי את יכולה להיכנס להריון ומתי לא. המספר הגבוה של הבנות שמכרו את שלהן מפאת חוסר שימוש העיד על האיכות של המוצר והאמינות שלו.
שיטת המודעות לפוריות: שיטה שדורשת המון תשומת לב והשקעה. למי יש כוח למדוד חום כל יום בחמש בבוקר, והאם אפשר לסמוך על זה בכלל? מפחיד. כל האפשרויות נראו לי מעפנות. או שדורשות הרבה מאמץ, או שלא ספונטניות, או שהורמונים, ולא רציתי עוד מטרור ההורמונים.
החזרה הגנרלית
שנתיים אחרי שהפסקתי, מלאה בתחושת תבוסה, חזרתי לקחת גלולות, הפעם כאלה שנטען בפניי שהן ״יותר טבעיות״. חצי שנה לקחתי אותן ודיממתי לאורך כל החודש. החשק המיני שוב קרטע והדימומים הבין-וסתיים עלו לי על העצבים והלחיצו אותי. עברתי שוב ושוב על הרשימה של אמצעי המניעה אבל הנוחות שבגלולות השאירה אותי כבולה. כשנמאס לי מהדימומים הסתמיים הלכתי שוב לרופא נשים, אחד כזה שמהרגע שאת רואה את הפרצוף שלו את מבינה בדיוק למה כל כך קל להשיג אליו תור. הוא בדק אותי והכל נמצא תקין. אמרתי לו שאני לא מרוצה מהדימומים האלה, והוא אמר לי להפסיק להתלונן כי זה נורמלי. זה היה הרופא ששבר לי את גב הגמל. לא הסכמתי יותר לקבל את זה ש״זה נורמלי״, נשבר לי. הרגשתי בתוך כלא הורמונלי, איבדתי קשר לגוף שלי, כאילו מישהו זר הכניס לי יד לרחם והחזיק אותו חזק, או שמישהו סגר לי את הברז של החיים בתוך הגוף, או עוד מבחר דימויים איומים כאלה שהובילו אותי להחליט שמספיק עם הטירוף הזה – אני לגלולות הארורות לא חוזרת. אז חזרתי לרשימת אמצעי המניעה. הכל היה מדכא וכבד וקשה. אבל נשארה לי רק אופציה אחת- ללמוד את שיטת המודעות לפוריות ולהתחייב אליה.
שיטת המודעות לפוריות – שמ״פ
על השיטה שמעתי כבר מזמן, בצבא. יש לי חברות בודדות שלמדו אותה והשתמשו בה. לפני 8 שנים זה נשמע ממש איזוטרי וכמעט פגאני, סדנה עלתה 3,000 שקל וזה נראה לי ממש מופרך ובלתי-יישים בעליל. פלירטטתי עם הרעיון במהלך השנים אבל רק אחרי שכלו כל הקיצים הרמתי את הכפפה, חפרתי בפייסבוק ומצאתי את המנחה המומלצת ביותר, האישה שאני חייבת לה כל כך הרבה- רונה מאריאמי.
דיסקליימר והתפחלצות
אני לא מנחה של השיטה וממליצה לכן לא ללמוד ממני אלא להשקיע כמה מאות שקלים וללכת ללמוד אצל מנחה שתלווה אתכן בתהליך הלמידה ולאחריה. גם האלמנטים של השיטה שאני מתארת כאן הם חלקיים. עשיתי סדנה של חודש, ארבעה מפגשים של 3 וחצי שעות בזום. כתבתי כל מילה שרונה אמרה, מתפחלצת מהמחשבה שדבר כל כך בסיסי וכל כך אקוטי הוא לא חומר חובה בשיעורי חינוך מיני ביסודי ובחטיבת הביניים. התפחלצתי מהבורות של עצמי בכל הקשור לגוף שלי, כלי הקיבול שיש לי רק אחד ממנו לכל החיים. התפחלצתי מההבנה שהפקרתי את הרחם שלי במשך שנים. התפחלצתי מהרופאים והרופאות הזחוחים. התפחלצתי מהאמהות שלנו שגם אותן האכילו בלוקשים ולכן הן לא יודעות ללמד אותנו על עצמנו. גם כשאני כותבת על זה עכשיו עוברות בי צמרמורות של עוול.
מפיחלוץ לגאולה
בעודי מפוחלצת, כבר במהלך הקורס התחלתי לעקוב אחרי המחזור שלי ולבצע את המטלה שרבות כל כך חוששות ממנה – מדידת חום השחר. התחלתי לקום בחמש וחצי בבוקר, למדוד חום ולחזור לישון. לא אשקר, זה לא היה הכי כיף אבל לקחתי את זה על עצמי באהבה. במקביל התחלתי לזהות את ההפרשות שיוצאות לי מהנרתיק, הפרשות שתמיד שמתי לב אליהן אבל אף פעם לא מה הן מסמנות לי. כנהוג, התחלתי לתעד הכל בטבלאות. רונה ליוותה אותי ועדיין מלווה בכל שאלה. אני שולחת לה תמונות של ההפרשות שלי ולומדת להבין את הגוף שלי. לומדת מתי צריך להיזהר בקיום יחסי מין ומתי הגוף שלי לא יכול (ולא רוצה) להיכנס להריון, ומתוך כך- מתי אפשר לקיים יחסי מין לא מוגנים. החזרתי חזרה את הקונדום לחיי ואימצתי את המשגל הנסוג בימים הפוריים של החודש. אחרי עשרה חודשים, כשראיתי שאני מתמידה, השקעתי עוד כמה מאות שקלים ולקנות טמפדרופ – מדחום חכם שעונדות על היד ומייתר את הצורך בקימה למדידת חום.
שיעורים, תרגולים, לקחים
החודש אני מציינת עם עצמי שנה למסע הזה שלי עם עצמי. כמה דברים חשובים שלמדתי מהשיטה (חוץ מאת השיטה עצמה):
לכל דבר יש עת. לא סתם לקח לי שנים להתחיל ללמוד את השיטה. תיעוד המחזורים דורש משמעת עצמית ושגרת חיים מסויימת שהייתי צריכה זמן ובגרות כדי להגיע אליה. עברו הרבה שנים עד שהגעתי למיאוס הנכסף מהגלולות, זה שעורר בי את המוטיבציה להשקיע את ההשקעה הנדרשת.
״עם הרבה כוח מגיעה הרבה אחריות״. השיטה מפגישה אותי עם הגוף שלי, לטוב ולרע. אחרי כמה חודשים של תרגול התחלתי להילחץ מכל דבר טיפה חריג שאני מזהה, להיות אובססיבית. הבנתי שככל שאני צוברת ידע, כך גם גדל הסיכוי שאראה דברים שאני לאו דווקא רוצה לראות. למדתי להכיל את אי-השלמות ולנשום עמוק לפני שאני קובעת שאני בהריון או שאני עקרה.
ודאות זה החיים. למרות הלחץ שבנאורות, אני שמחה על כך שאני יודעת בדיוק מתי הוסת שלי תגיע ומשוחררת מאימת ה״האם אני בהריון״ התמידית שריחפה מעליי גם כשלקחתי גלולות. אני סומכת על עצמי יותר.
השפעות. למדתי להצליב בין הנתונים שאני אוספת על עצמי ולהבין מתי הנפש שלי משפיעה על המחזור, איך מחלות, תרופות, חיסונים ותזונה לקויה מעוררים תגובה מיידית, ואיך מצבי לחץ קיצוניים כמו מלחמה משתקפים באופן מדהים בכל הפרמטרים שאחריהם אני עוקבת.
הירח. למדתי שהביוץ שלי מסונכרן באופן כמעט מושלם עם הירח המלא. למדתי שקיימת התאמה בין ההתרוקנות של הירח לבין השלב הלא-פורה של המחזור והבנתי למה בשבוע האחרון של כל חודש אני גם מתרוקנת ונסגרת- פיזית, נפשית וזוגית.
יש פרטנר. לבן הזוג יש מקום חשוב מאין כמותו בתרגול השיטה. הוא חייב להיות מודע ומעורב (עד כמה שנפשו מתירה לו) במה היא השיטה ובמה היא כרוכה. צריך הרבה מאוד אמון בין בני הזוג כדי למנוע הריון בעזרת השיטה. לא מובן מאליו שיש לי בן זוג שמתייחס לשיטה בכבוד, מאמין בה ומסכים להשתמש בקונדום ולגמור בחוץ כשצריך, כי הוא מבין שלשליטה שלי על הגוף שלי יש חשיבות שמשתקפת באופן ישיר בחיי המין שלנו.
אם יש ספק יש קונדום. אנחנו סה״כ בנות ובני אדם ותמיד יש מקום לטעויות גם קונדום יכול להיקרע וגם גלולה יכולה להישכח. לכן כשקיים הספק הכי קטן ואני לא יכולה לאשר אם בייצתי, אז נזהרים יותר ועושים את זה באהבה ובהכלה.
לא ליפול להיבריס. חשוב מאוד להעזר במדריכה גם אחרי סיום הלמידה כדי להבין את הדפוסים שלנו. למרות שאני מתרגלת את השיטה כבר שנה ומרגישה יחסית בטוחה, עוד יש דברים שלא ברורים לי ועוד יש לי עבודה על להגיע לאיזון הורמונלי שישביע את רצוני.
ומה לגבי המרשרשים
העלות הכוללת שהשקעתי בלימוד ובשימוש בשיטה עומדת ע״ס 1200 ש״ח בערך. זה כולל את הקורס שעשיתי ואת הטמפ-דרופ (מד החום המשוכלל). לאור זה שמדובר בהשקעה לטווח ארוך, זו השקעה לא כזו גדולה. בבקשה, אם אתן מתעניינות בלימוד השיטה תשקיעו ותעשו את זה כמו שצריך עם מדריכה. ממליצה בחום על הקורס של רונה (יש לה גם קורס ללמידה עצמית!) ועל חשבון האינסטגרם שלה שבו היא כותבת המון על השיטה ומשתפת כל מיני דברים מגניבים. רונה היא מורת דרך אמיתית לשימוש בשיטה ויש לי כל כך הרבה מזל שהיא בחיי.
עוד דיסקליימרים
למרות אורך הפוסט (לראשונה מזה שנה אני כותבת עמודים שלמים בשצף של נהירות וביטחון! היידד!) חשוב לי להדגיש שהשמטתי מכאן הרבה מאוד פרטים חשובים ביותר, לכן מוזמנות לדבר איתי ולשאול שאלות. ממליצה גם על קבוצת הפייסבוק מתרגלות שמ״פ-שיטת המודעות לפוריות שבה פעילות הרבה מדריכות מוסמכות של השיטה. למרות הנחרצות שלי כאן לגבי אמצעי מניעה מסויימים, אני ממש מבינה ומעריכה כל החלטה של כל אחת ולא שופטת. כל הדברים שכתבתי כאן יוצאים מחווייתי האישית ואין לי כוונה לפגוע או לזלזל באף אחת.
עזר ויזואלי
הכנתי גיף קטן מכל טבלאות המעקב שלי. הוא לא מכיל את כל הנתונים אבל אפשר לראות בו את העלייה והירידה של חום השחר. חום השחר הוא החום ״הנייטרלי״ של הגוף שנמדד באותה שעה בכל יום, מיד עם היקיצה, והוא אחד הפרמטרים שאיתם אפשר לאשר שהתרחש ביוץ. מתחת לחום אפשר לראות את תיעוד ההפרשות. עליית החום מעידה על עלייה בהורמון הפרוגסטרון שמטרתו לשמור על הריון שמתרחש. הריבועים הצבעוניים מתחת לחום מפרטים את ההפרשות השונות במהלך החודש. אם מצליבות את דפוסי השינוי של ההפרשות עם נתוני חום השחר אפשר לאשר שהתרחש ביוץ וגם לזהות סיכוי להריון יחסית מהר.
ולסיום – איחולים בגוף שני
מזל טוב, נעמה, על שנה של מחוייבות אדירה לעצמך ולגוף שלך, תודה שבחרת לקחת את המושכות של עצמך בעצמך ותודה שאת אוחזת בהם באהבה לאורך כל הטלטלות שעוברות עלייך יום יום.
לאחרונה אני מרחמת על עצמי לא מעט. לפעמים אני אפילו מרחמת על עצמי על זה שאני מרחמת על עצמי.
בתוך מסע הרחמים העצמיים נזכרתי בשיר הזה של יונה וולך על קורנליה, שתמיד חשבה שעושים לה כי היא קורנליה.
קראתי פרשנות יפה על המילה ״פריחה״ בשיר. קורנליה הולכת עם השד לקטוף סרפדים. השד עוזב אותה והיא נשארת עם הפריחה. הפריחה היא גם פריחת הסרפדים וגם הפריחה שגורמים הסרפדים. הפריחה הופכת אותה ל״שדה אדומה״ כביכול, והאנשים עושים לה כי הם חושבים שהיא שדה אדומה, אבל היא חושבת שהם עושים לה כי היא קורנליה. מה אני עושה שגורם לאנשים לעשות לי? האם האופן שבו אני ״עושה״ (או מסתכלת) על העולם גורם לעולם ״לעשות״ לי? כנראה שכן.
למיטיבות לכת: יונה וולך מקריאה את השיר (מתוך הסרט ״7 הסלילים של יונה וולך״ של הבמאי יאיר קדר).
והשיר בלחן הנהדר של שמעון גלבץ מתוך האלבום המדהים ״בציר טוב״.
ברח׳ יגאל אלון פינת דרך השלום נמצאת שכונת החתולים הגדולה והמשוכללת ביותר שראיתי.
הרחוב
מרכז השכונה
נוף ירוק במרכז של המרכז
פנטהאוס עם מרפסת בפאתי השכונה
מחכים לחתימה על התמ״א
בניין דירות לפני פינוי בינוי
וילה
דופלקס עם דק עץ מפנק
קומפלקס דירות עם חצר פנימית
אני לא חובבת חתולים, אבל אני מתרשמת מכמויות האהבה שהושקעו פה. המחסות טובים לכל מזג אוויר והמקום מתוחזק לאורך זמן ותמיד מלא באוכל. מעניין איך ייתכן שהעירייה הקשוחה משאירה את כל זה להתקיים על גדות הרחוב הראשי ממש מול כל מגדלי המשרדים החשובים.
סבתא שלי, ממי, נפטרה ב-24/11/19. בשנה האחרונה לחייה היא נכנסה לטראנס של רקמה. היא רקמה תמונות כמו בסרט נע. תמונות של פרחים, קטנים-קטנים וצבעוניים-צבעוניים. כל רקמה הוענקה בחגיגיות לבת משפחה אחרת, כל אחת בתורה. את הרקמה האחרונה שלה היא לא הספיקה לסיים.
הרקמה האחרונה של ממי. פרחים רקומים על תמונה מודפסת
לרגל חגיגות השנה למותה, רקמתי פרח חדש.
את הפרח הענקתי בחגיגיות לדניאלה, בת דודתי שגרה בפרנקפורט. בקרוב היא תתלה אותו על הקיר אצלה בבית.
נעמה שוחט | Naama Shohet 